אודליה כהן־גרין - הרמוניה עם המציאות
אחרי השחרור, טיילתי ברחבי העולם במשך כשנתיים.
הרגע שבו החלטתי לחזור היה כשראיתי זקנה יושבת על ספסל בארה"ב, ולפתע עלה בי דחף חזק לחבק אותה - דחף שלא היה מוכר לי עד לאותו רגע.
באותו רגע הבנתי שאת כל הטוב שספגתי בשנתיים האלה (ובחיים לפני כן) - עליי להעניק בחזרה מעכשיו.
אז קניתי כרטיס וחזרתי ארצה, והלכתי ללמוד שיאצו ודיקור סיני.
נקודת המפנה הרוחנית בחיי הייתה בפברואר 2003, כשאבא שלי נפטר.
כחודש לאחר מכן, אמא שלי ואני נסענו לאירופה. בדרך הלוך מפראג לווינה, שאלתי אותה: "אבא יבוא לבקר?". באותו לילה עברתי את החוויה החוץ־גופית הראשונה שלי. התודעה של אבא שלי דיברה עם התודעה שלי במרחב לבן ואינסופי, והעבירה מסרים עבורי ועבור משפחתי. כשהתעוררתי, לקח לגוף שלי זמן לחזור לפעולה - ואז גם הבנתי לראשונה את תפקידה של הנשמה כמנוע שבלעדיו הגוף לא יכול לתפקד.
כשחזרתי ארצה, שמעתי במקרה מחבר ששרי אריסון מחפשת עוזרת אישית חדשה. רצה הגורל ואיכשהו קיבלתי את המשרה, וזכיתי ללוות אותה עד למעבר שלה לחו"ל. לאחר מכן, במהלך הקמת הקליניקה שלי, שימשתי כעוזרת האישית גם של לני רקנאטי (איל הון) ואלי יונס (מנכ"ל בנק מזרחי לשעבר).
בשלב מסוים, החלטתי להתמקד בקליניקה שלי במשרה מלאה. בעצת המורה שלי לתיקשור, תמי גולדשטיין, שראתה בי פוטנציאל רב, נסעתי ללמוד מגוון של קורסים בבית־הספר הגבוה למדיומים, Arthur Findlay College, שנמצא באנגליה. באותה תקופה גם התחתנתי, הולדתי בן ובת מקסימים, והתחלתי ללמד קורסי תיקשור.
ב־2020 עברתי לפרדס חנה ולקחתי שבתון של שנה מעבודת הקליניקה, והקדשתי את הזמן ללימוד של דברים שמעניינים אותי.
בגיל 10 עברנו לגור באוסטרליה לשנתיים.
במבט לאחור, התקופה הזו תרמה לי - מעבר למפגש עם הקסם האבוריג'יני ואנגלית כשפת־אם את ההבנה המוקדמת והעמוקה שלא כולנו אותו דבר, שהעולם רחב, ושאין דרך אחת נכונה לחיות את החיים האלה.
בצבא הייתי קצינת תיאום בין ישראל לכוחות זרים: במילים אחרות, הייתי החוליה המקשרת שאפשרה לקצינים בכירים מצבא ארה"ב להרגיש בבית במהלך שהותם בישראל.
"כשאלוהים לוחש באוזן אני מקשיבה, מבינה, ויודעת ליישם."
(אודליה כהן־גרין)
.png)
_edited_edited.png)
באוגוסט 2021, נסעתי לטיול קצר בגוואטמלה ובמקסיקו. בגוואטמלה ביקרתי בפירמידות, ולהפתעתי היינו בכל האתר ושמורת הטבע - רק המדריך ואני. בשלב מסוים נגעתי באחת מהפירמידות, ובאותו רגע הרגשתי בצורה מובהקת את מה שהעברתי לפני כן במדיטציות:
את האינסופיות של הממד הגבוה מחד ושל בטן־האדמה מנגד, ובעיקר - אותי כבת־אנוש הנמצאת בתווך בין שניהם. הרגשתי את הרטט של שני קצוות הקיום, והרגשתי אספקט נוסף של הקסם באופן חי ומוחשי.
בטיסה פנימית קצרה עליה עליתי מיד לאחר מכן, ירדו לראשי כבמטה־קסם הסילבוס ודרכי ההתאפשרות של "קורס הקסם והכישוף" (לימים "רפואת הרוח"); בנוסף, שם גם נולד הרעיון של "כנס הקסם ואמנויות המסתורין", אותו אני מפיקה ועורכת מדי שנה.
נסיבות חיי השונות, שאת חלקן חלקתי איתכם כאן, הובילו אותי לכך שהבנתי שאני רוצה להנגיש את עולם התוכן הזה לא.נשים, על מנת שהם יחיו תוך חיבור לקסם בחייהם.
ואת זה אני עושה גם כמובילת מרחבים פרטניים וקבוצתיים, שעוסקים בנוכחות, בראוּיוּת, ובמיניות בריאה.
כל אחד ואחת מגיעים עם משהו אחד לעבוד עליו, ויוצאים כשהרבה מאוד תחומים מסודרים ומקבלים בהירות. כלומר, הם באים עם פצע אחד מרכזי, ויוצאים עם ריפוי רב־מערכתי.
הסשנים מגוונים: כל סשן נראה אחרת; וכל פעם אני שולפת "שפן" אחר מהכובע.
והתוצאות מהירות, מעירות, ומאירות: אנשים שעבדו איתי מעידים שהתהליך עזר להם לאמץ השקפת עולם שונה, שבה הם חיים ביתר קלות ונינוחות, חשים יותר בסינכרון, וגולשים בהנאה על גלי החיים.
"אני לא רוצה שהעולם הזה יחיה בלי קסם. אז לקחתי על עצמי להיות נציגה של הקסם, זו שאחראית להנכיח ולהביא ולהעלות מהאוב את התדרים האלה, את העיסוק האנרגטי הזה. זו השליחות שלי: שאנשים יחיו עם ממד אנרגטי של קסם בחיים שלהם, מעבר לפיזי והרגשי. כי ממד הקסם תמיד שם, ואם מתחברים אליו - הוא כמו יד על הגב, שכל הזמן נוכחת ותומכת. על הרוח אפשר להסתמך, היא תמיד שם בשבילנו; עלינו רק לדעת להתחבר אליה. והיא כזו מפרגנת ואוהדת ומיטיבה, שממש חבל לא להיות בקשר איתה. וזה בדיוק מה שאני מנסה לעשות עם אנשים."
(אודליה כהן־גרין)